במשך שנים משפחת ש. לא ידעה שיש ברשות המשפחה דוכן קטן של 6 מ"ר בשוק באחת מהרשויות בגוש דן. בהמשך לכך, המשפחה גם לא ידעה שעל הדוכן, הלא פעיל, מוטלת ארנונה שנתית של  למעלה מ-2,000 ₪, אשר הצטברה במשך השנים לחוב של קרוב ל-150,000 ₪.
הדוכן היה רשום בספרי העירייה על שם סב המשפחה שנולד בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, והוריש את הדוכן לבתו שנפטרה בשנת 2017. על אף שסב המשפחה היה רשום כתושב אותה עיר ומועד פטירתו היה ידוע לעירייה, העיריה המשיכה לשלוח את חיוב הארנונה לכתובתו או לכתובת הדוכן הלא פעיל שהיה בבעלותו.

בשנת 2017, כאשר פנתה המשפחה לעירייה לבקש אישור העדר חובות, לצורך רישום הנכס על שם היורשות, היא נתקלה בסירוב ובדרישה חד משמעית לשלם את מלוא סכום החוב לאלתר.

בצר לה פנתה המשפחה למשרדי ובמהלך תקופת הקורונה, עם כל הקושי שבדבר, ניהלנו הליכי מו"מ כאשר במרכזם הטענה שהחוב שנצבר עד שנת 2010 התיישן, וכי העובדה שהעירייה לא פעלה לגבות את החוב, או לעדכן את שם בעלי הנכס ברישומים שבספריה, היא רשלנות של העיריה, ולא של היורשים. זאת ועוד, העלינו טענה שהיורשת, שנפטרה בשנת 2017, הייתה זכאית עד פטירתה להנחה של 100% בשל מצבה הבריאותי והכלכלי, לו שמה היה מעודכן כראוי, כבעלת הנכס.לאחר שהעירייה שוכנעה שעד שנת 2017 אכן לא היה מקום להטלת תשלומי ארנונה, וכי מרבית החוב אכן התיישן, היה צורך לשכנע בעניין גם את משרד הפנים על מנת שיאשר לעירייה למחוק את החוב.
4 שנים לאחר הפניה הראשונה לעירייה, ושנתיים לאחר פנייתי הראשונה למשרד הפנים, אושרה מחיקת החוב, והיורשות שמחו לשלם רק את החוב הלא גדול שהצטבר מאז שנת    2017, בסך של כ-2,000 ₪ לשנה, ולקבל מהעיריה אישור על העדר חובות, לצורך רישום הנכס על שמן בטאבו.

המלצות