אדם החזיק מפעל קטן בדמי מפתח עד סוף שנות ה-80 בתל אביב ולימים, הסתבך בחובות, סגר את המפעל ועזב את הארץ. ילדיו וגרושתו של אותו אדם נותרו ללא קשר עימו, ומשנפטר, ילדיו-יורשיו לא פנו אל רשם הירושות בבקשה לאשר את צו הירושה, מתוך הבנה שעזבונו כולל אך ורק חובות.
כאשר נפטרה גם האם והורישה לילדיה את דירתה, (שהייתה רשומה רק בבעלותה), נזכרה עיריית תל אביב, בחלוף כ-50 שנים מאז שנוצר חוב הארנונה בגין הנכס שהיה בדמי מפתח, ופנתה ליורשי האם בדרישה לתשלום חובות הארנונה בגובה של מאות אלפי ₪ שצבר עסקו של האב. למותר לציין שסכומים אלו כללו גם ריבית פיגורים שנתית בשיעור של 9% עד סוף חודש אפריל 2014 ו-6% החל מאותה שנה, אף שלאורך כל השנים העירייה כלל לא טרחה לפנות אל היורשים או ליידע אותם על החוב.
בפניה לעירייה טענו שתי טענות:
האחת – טענת ההתיישנות של החובות ביחד עם מחדל של אי עשיה וקפיאה על השמרים מצד העירייה אשר שומט את הקרקע תחת דרישת החוב.
השנייה – העובדה שכפי הנראה עיזבון האב כלל רק חובות, ומכיוון שניתן לתבוע את החבות הצבורים רק מהעיזבון, ולא מרכוש היורשים שנצבר ללא קשר לעיזבון, הרי שהפנייה ליורשים אינה חוקית ואינה רלוונטית.
כמו כן הודענו לעירייה שבאפשרותה לבקש להתמנות כמנהלת עיזבון האב החייב, והזהרנו אותה שכל פעולה שתיעשה כנגד רכוש היורשים לגביית חוב האב, תהווה הוצאת לשון הרע.
בהמשך לפנייתנו, בחרה העירייה להימנע מלממש את איומיה, ולא פגעה בנכסי היורשים.